רשב״א על עירובין מ״ד

1 דיקא נמי דקתני ויכנס ש"מ. וכתב הראב"ד ז"ל דמהא שמעינן דהלכה כר' אליעזר דהבלעת תחומין מילתא היא. והלכתא והלכך לדידן דקיימא לן כר' יהודה להלן עירובין מה, א דאמר יש לו ארבע אמות לכל רוח שירצה, אפילו יצא שלש אמות והוא עומד ברביעית הרי זה נכנס ואינו חושש.

2 קשיין אהדדי הא ר' אליעזר הא רבנן. פירוש: רבא הוא דמתרץ להו הכין ולומר דר"נ בר יעקב כרבנן, וקסבר דרבנן דשרו בפקק החלון אפילו בשאינו תלוי ואינו קשור כלל. ודחה ר"נ בר יצחק דאי אפשר לאוקמינהו בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן אלא אי איכא לאוקמינהו בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה, ור' מאיר דקא פסיל התם אלמא לאו מחיצה הכא שרי דלאו מידי קעביד. ופירש רש"י ז"ל: דהשתא הוה מצי לאקשויי ליה אי הכי דברייתא דעושה אדם את חברו דופן לסוכה ר' מאיר היא וטעמיה משום דלאו מידי קא עביד והא כדי שיאכל וישתה קתני, אלא משום דלא קמה ודחינן לה מטעמא אחרינא לא חש לאקשויי ליה הכי. והראב"ד ז"ל כתב דהא לאו סוכה דמצוה היא ולא גרסינן בה דופן לסוכה, ומאן דגריס ליה מפרש לה בסוכה דלאו מצוה. והקשה לו מורי שיחיה דעל כרחין ודאי בסוכה דמצוה עסקינן, ותדע לך מדאמרינן בסמוך לא קשיא הא בדופן שלישית הא בדופן רביעית, כלומר: דבדופן שלישית חייב משום דהוי מחיצה מתרת, ואי בסוכה דלאו מצוה אפילו כי עביד מחיצה שלישית מאי הוי והא מחיצה זו אינה מתרת לו כלום אם הוא ברשות היחיד וכל מחיצה שאינה מתרת שרי, וכדמשמע בפרק כל גגות לקמן עירובין צד, א כותל שבין שתי חצרות שנפל, רב אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, כלומר: דרב סבר דיורין גורמין ושמואל סבר שבת גורמת וכיון שהיתה שם מחיצה בין השמשות אפילו נפלה אחר מיכן אין בכך כלום דבשבת הואיל והותרה הותרה. ואמרינן התם שמואל ורב הוו יתבי בההיא חצר נפל גודא דביני ביני, אמר להו שמואל נגידו לי גלימא, כלומר: שמואל לטעמיה דס"ל דמחיצה זו אע"פ שנפלה באמצע שבת כבר הותרה החצר דשבת כיון דהותרה הותרה, ומחיצה זו שהוא עושה בה עכשיו לאו התירא עביד והלכך מותר וכדמסיק התם שמואל דעביד לצניעותא בעלמא הוא דעבד, אהדרינהו רב לאנפיה מיניה, כלומר: דרב לטעמיה דאמר דיורין גורמין וכי קא עביד השתא מחיצה מחיצה המתרת קא עביד ולפיכך אסור. ושמא כל שעושה מחיצה שאינה מתרת אפילו אהל עראי נמי לא הוי ושרי. ואין לומר דמיירי הכא כגון דקאי ברשות הרבים או בכרמלית ולפיכך אסור משום דכי קא עביד מחיצה שלישית מחיצה המתרת לטלטל מדאורייתא קא עביד דלכו"ע שלוש מחיצות רשות היחיד גמורה הם בין לטלטל בין לזרוק דבר תורה, אם כן אפילו עביד מחיצה רביעית נמי ליתסר דהא קא עביד מחיצה המתרת לטלטל מדרבנן, דהא מדרבנן אינו רשות היחיד לטלטל עד שיהא מוקף ד' מחיצות. ע"כ נראה הנכון כמו שכתב רש"י ז"ל. מיהו אפשר לומר לדברי הראב"ד דרב נחמן בר יצחק מוקי לה בסוכה דעלמא ובין ברביעית בין בשלישית חד דינא אית להו, ורבא מוקי לה בסוכה דמצוה והלכך חדא בשלישית וחדא ברביעית, רבנו נ"ר.

3 ומר סבר הבלעת תחומין לאו מילתא היא. פירש רש״י: דרבה לית ליה הא דנהרדעי דריש פרקין עירובין מא, ב דאמרי אי פקח אידך איהו עייל לתחומיה. ונראין דברי התוספות ד״ה ומר שאמרו דנראה דיש לחלק דההיא דנהרדעי כיון שקנה ארבע אמות חוץ לתחום הראשון ועכשיו התירו לו חכמים לעקור אותו תחום ולקנות תחום אחר משום כבוד הבריות ונכנס לתוך תחומו הראשון ונקנה לו הרי זה כמי שהחזירוהו שחזר לתחומו הראשון, אבל הכא שעקר תחומו הראשון ונקנה לו תחום אחר ועדיין הוא בתוך אותו תחום אף על פי שהוא מובלע בתוך התחום שהיה לו מעיקרא אין לו אלא תחום זה השני, ואין לו לעקור אותו וליכנס בתוך תחום האחר.

4 ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. פירש הראב"ד ז"ל: כי מי ששבת במערה בשביתתו לתוכה נעשית המערה כבית מיושב שרשותו עולה עד לרקיע, ומש"ה אויר התחתון עולה למעלה כנגד אויר שלמטה. ואע"ג שלענין טלטול על גבה של מערה נידון כרה"ר, לענין מדידה מיהא מלמעלה כלמטה. ואין לנו ללמוד מדידה מטלטול, שהרי אפילו העיר שרשות הרבים עוברת בתוכה חייבין עליה משום רה"ר ולענין מדידה כלה כארבע אמות דמיא. ואינו מחוור בעיני מכמה טעמים, חדא דאם איתא לא הוה ליה למימר כי האי לישנא לא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת מבעוד יום, שהרי מי שיצא ברשות הרי זה כאילו ששבת שם במקום שנאמר לו שכבר נעשה מעשה, ואלו נאמר לו גם במערה זו מהלך בה בתוכה ועל גבה כאילו שבת מבעוד יום בתוכה, וא"כ לא היה לו לומר כן בכאן שאין הכל תלוי אלא במחיצות המערה שאנו רואין אותן כאילו עולות עד לרקיע, וכך היה לו לומר ולא שני שבת במערה לשבת בבקעה. ועוד דהא לכאורה משמע דלכ"ע דוקא בשאין על גבה של מערה אלא פחות מארבעת אלפים אמה דמשום הבלעת תחומין, הא אילו היו על גבה ארבעת אלפים לא, מדקאמר ליה אביי לרבא לרבה להדיא ומה אילו שבת במערה שיש בתוכה ארבעת אלפים אמה ועל גבה פחות מארבעת אלפים כאילו דבר זה נודע ומוסכם מכבר ביניהם, וגם רבה לא השיבו התם אפילו ביתר מארבעת אלפים אמה דמי לא שני לך וכו', אלמא משמע דאהיא דאביי בלחוד הוא דקאמר, ואם איתא משום דמחיצות עולות עד לרקיע אפילו טובא נמי. ועוד דהא אמרינן בפרק כל גגות להלן עירובין צ, א דהיכא דלא מסיימי מחיצתא ואפילו גגין הרי הן ככרמלית ולא אמרינן גוד אסיק מחיצתא, ואפילו לשמואל נמי דאית ליה גוד אסיק מחיצתא מודה הוא בגג יתר מבית סאתים שהוא ככרמלית, ואין אנו רואין המחיצות כאילו עולות למעלה. ומה שכתב הר"ב ז"ל שאין למדין מדידה מטלטול, והביא ראיה מעיר שהוא רשות הרבים לטלטול ולמדידה כולה כארבעת אמות, אינה ראיה, דהכא שאני דכיון דעל גבה רה"ר גמורה, הרי היא כרשות הרבים דעלמא אלמלא שאנו רואין את מחיצותיה כאילו עולות, וכל עצמנו אין אנו עושין את גגה כרה"י למדידה אלא משום מחיצותיה היאך אתה רואה מחיצותיה עולות לענין מדידה ולא לענין טלטול לפוטרן מידי חיוב חטאת, אם רואה אתה את המחיצות כנעולות נפטור אותה אם טלטל על גבה יתר מד"א שהרי יש כאן מחיצות והרי זה כולו כרשות היחיד, ואם אין מחיצות עולות למעלה משום דמחיצות הניכרות בעינן אם כן אין כאן מחיצות על גבה וכרמלית גמורה או רה"ר גמורה היא ואפילו למדידה. אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, דשני תחומין אלו באין לו מחמת שביתה אחת, דכיון ששבת במערה ויש למערה שני פתחים לשני ראשין אחד לצפון ואחד לדרום, ואילו רצה לצאת בפתח שבצד צפון ולהלך משם ואילך לצד צפון אלפים אמה הרשות בידו, ואילו רצה לצאת באותו פתח שבצפון המערה ולחזור דרך עקבו על גבי המערה לצד דרום הרשות בידו, שהרי יש לו אלפים אמה לכל רוח בכל פתח מהם כזה: ולא תמצא ענין זה והבלעה ענין זו אלא בשובת בחלל שיש עליו גב כגון בית או מערה, וכיון דמשום שביתה חדא קא אתו ליה ומיבלעו להו חד בחד הוו להו חד תחומא, והיינו נמי דוקא בשאין על גגה רק פחות מד' אלפים. אבל גבי מתני' דלא באו לה מחמת שביתה חדא, דמעיקרא לא היה מותר בתחום זה השני ועכשיו אינו מותר בתחום הראשון וכאילו עוקר שביתתו הראשונה וה"ל שביתה שניה אע"ג דמבלען חדא בחדא הבלעה כזו לא הויא הבלעה.